פסק-דין בתיק ת"א 1735-05

א.        מבוא

1.         תביעה לתשלום סך של 7,986,000 ש"ח, שלטענת התובעת ניתן כהלוואה לנתבע 1, בערבות הנתבעים 2-4. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, אך הועברה לפסים של תובענה רגילה (הנתבעים לא הגישו כתב הגנה חדש, חלף בקשת הרשות להגן שהגישו).

2.         התובעת טוענת כי הלוותה לנתבע 1 (להלן: " שמעון") סכומי כסף נכבדים במועדים שונים החל מן ההלוואה הראשונה בסך 630,000 ש"ח שניתנה בשנת 1998, ונפרעה בסוף שנת 1999 (להלן: " ההלוואה הראשונה"). לאחר פירעון הלוואה זו ניתנה לשמעון הלוואה בסך 1.5 מיליון ש"ח בסוף חודש דצמבר 1999, שבעקבותיה ניתנו לשמעון הלוואות נוספות עד שנת 2004 (להלן: " ההלוואה השניה"). על פי ההתחשבנות האחרונה שבין הצדדים מיום 24.12.04 הוסכם שסכום החוב לתובעת עומד על סך 7,899,380 ש"ח. התובעת אף טוענת כי הנתבעים 2-4 חתמו (בנפרד) על ערבויות להחזרת כל סכום ששמעון יהיה חייב לה. נתבעת 2 היא אשתו של שמעון, הנתבע 3 הינו אחיו והנתבע 4 הוא חבר של שמעון. התובעת סומכת את תביעתה על צילום דף התחשבנות מיום 24.12.04 שעליו מופיעה חתימתו של שמעון, כמו גם על צילום של שיק בסך 7,899,388 ש"ח מיום 24.12.04, שמסר לה לטענתה שמעון בעקבות התחשבנות הנ"ל. בנוסף נסמכת התביעה על  צילום כתבי ערבות שלפי הנטען חתומים בידי הנתבעים 2-4. בכתב הערבות עליו חתום הנתבע 4, מיום 10.2.02, נאמר כי במועד חתימתו עומד החוב של שמעון לתובעת על סך 3.5 מיליון ש"ח.

3.         שמעון מודה שקיבל מהתובעת הלוואה בסך 630,000 ש"ח בשנת 1998, כפי שטענה התובעת. אך לטענתו הלוואה זו הוחזרה במלואה לקראת סוף שנת 2004 (ולא בשנת 1999 כפי שטוענת התובעת). שמעון כופר בקבלת הלוואות נוספות כלשהן, כך שלגרסתו "ההלוואה הראשונה" היתה גם האחרונה. כך גם נטען כי נתבעת 2 מעולם לא חתמה לתובעת על כתב ערבות כלשהו, וכי נתבעים 3-4 היו ערבים אך ורק להחזר ההלוואה בסך 630,000 ש"ח. לטענת הנתבעים, התביעה נסמכת כל-כולה על צילומי מסמכים מזוייפים, שאף אחד מהם איננו מסמך מקורי.

4.         הואיל והתובעת והנתבעים הציגו גרסאות סותרות לחלוטין כמעט בכל אחת מן הנקודות הדורשות הכרעה, אין כל דרך לתאר את המסכת העובדתית אלא באופן של תיאור גרסת כל אחד מן הצדדים בנפרד, תוך התייחסות לרבדים השונים של גרסתו (כתב הטענות, התצהיר והחקירה הנגדית), ותוך התייחסות לתמיהות, לפירכות ולסתירות שהיא מעלה. אציין בהקשר זה כי אין בפני בית המשפט ראיות אובייקטיביות להכרעה בין הגרסאות השונות. ב"כ התובעת התנגד למינוי מומחה גרפולוגי מטעם בית המשפט, בעוד שהנתבעים היו מוכנים לכך. אינני משוכנע שחוות דעת שכזו היתה מקדמת את ההכרעה בתיק, ולכן נמנעתי מלמנות מומחה בהעדר הסכמה של התובעת, שנטל הראיה מוטל על שכמה. הטעם לכך הוא שאין מחלוקת שחתימתם של שמעון והנתבע 4 מופיעה על המסמכים שהציגה התובעת לביסוס תביעתה (נתבעים 2-3 כופרים בחתימתם על כתבי הערבות, אך תצהירו של הנתבע 3 נמשך בשל אי-יכולתו להעיד). אלא שלטענת שמעון והנתבע 4, הפרטים והסכומים המופיעים במסמכים עליהם נסמכת התובעת הוספו בכתב ידה ללא הסכמתם וידיעתם, שלא בנסיבות הנטענות על ידה. עוד יש לציין כי כל המסמכים עליהם נסמכת התובעת הינם העתקים צילומיים, ולא מסמכים מקוריים, מה שהיה מקשה אף הוא על בדיקה גרפולוגית. לטענת התובעת, המסמכים המקוריים נגנבו מביתה על ידי שמעון.

ב.         גרסת התובעת

5.         בתצהירה טוענת התובעת כי אביה הוריש לה רכוש רב וכספים בסך של מיליוני שקלים בשנת 1993. לטענה זו לא הובאה ראיה כלשהי. התובעת הסבירה בעדותה כי אביה "האמין בדולרים", והכוונה היתה שהכספים לא הוחזקו בבנק. מעדותה עולה שגם היא החזיקה את הכספים בבית בדולרים, ומדי פעם היתה "פורטת" סך של 50,000 דולר או 10,000 דולר אצל נהגי מוניות (עמ' 16-17). עובדה זו תמוהה מעט בהתחשב בכך שהתובעת הינה עובדת בנק מזה 30 שנה (עמ' 13-14 לעדותה). בעדותה טענה התובעת כי בסוף 1999, לאחר מתן הלוואה נוספת לשמעון בסך 1.5 מיליון ש"ח, היה בידיה סכום של כ-4 מיליון ש"ח. לא יכולה להיות מחלוקת שלרשות התובעת עמדו כספים בסכום גבוה, שהרי גם שמעון מודה כי קיבל ממנה הלוואה בסך 630,000 ש"ח בשנת 1998. יש גם לציין כי סכום התביעה בסך של כ-8 מיליון ש"ח נובע בחלקו הגדול מן הריבית על הקרן, שלטענת התובעת היתה בשיעור של כ-2.5% לחודש. ובכל זאת, כאשר התובעת טוענת כי בסוף חודש דצמבר 1999 העניקה לשמעון הלוואה בסך 1.5 מיליון ש"ח, ולאחר מכן העניקה לו סכומים נוספים באופן שבתחילת שנת 2002 עמד סכום החוב של שמעון על סך 3.5 מיליון ש"ח (סעיפים 11-14 לתצהיר) - מתעוררת השאלה האם אכן עמדו לרשות התובעת כספים בהיקף כה רב, שכן לא הוגשה על כך ראיה כלשהי.

6.         למקרא טענותיה של התובעת בכתב התביעה ובתצהיר עולה באופן טבעי השאלה מדוע נאותה להעניק לשמעון הלוואות בסכומים כה גבוהים ללא בטוחה כלשהי, זולת ערבים שהיא עצמה אמרה שלא בדקה את יכולותיהם וממילא הניחה כי הם אינם בעלי יכולת החזר - לפחות לגבי נתבעים 2-3. התובעת אישרה כי נתנה לשמעון את ההלוואה הראשונה בסך 630,000 ש"ח לפני שנתבעים 2-3 חתמו על כתב הערבות, והוסיפה: " הערבים לא עניינו אותי כלל" (עמ' 18). גם לגבי נתבע 4 לא עשתה בדיקה כלשהי, והסתמכה רק על טענותיו של שמעון כי הוא אדם עשיר (עמ' 22 לעדותה). התובעת מציינת בתצהירה כי לא הלוותה כספים בריבית לאנשים אחרים (סעיף 37; שמעון מעלה בתצהירו טענה שונה). על כך יש להוסיף שמדובר היה בהלוואות בסיכון גבוה, שכן התובעת טענה ששמעון לווה ממנה כספים כדי להעניק הלוואות ב"שוק האפור" לאחרים, בריבית גבוהה מזו שהיא הלוותה לו (עדותה בעמ' 21). אין גם להתעלם מן העובדה שמדובר במי שהיתה פקידת בנק (אמנם לא בתחום האשראי), ושיקולים של סיכון במתן הלוואות בודאי לא היו זרים לה.

התובעת איננה מספקת בתצהירה הסבר כלשהו למהות קשריה עם שמעון, שהצדיקו מתן אמון כה מופלג בו. היא רק מספרת ש" התפתחה ביניהם ידידות" על רקע קניות שביצעה בדוכנים לממכר מזון של שמעון בשוק הכרמל, וכי התרשמה ששמעון אדם אמיד (הוא נסע ברכב "מרצדס"). בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי נהגה מתוך " תמימות וטיפשות" (עמ' 23). גם שמעון לא נתן בתצהירו הסבר לשאלה מטרידה זו, אך בחקירתו הנגדית טען במפתיע כי היה קשר אינטימי בינו לבין התובעת במשך חמש שנים, שהחל לאחר מתן ההלוואה הראשונה (עמ' 32 לעדותו). גרסה זו לא הוצגה לתובעת בעדותה, ולכן אין בידי לקבוע ממצאים לגביה. אך אני מתקשה לקבל את גרסת התובעת בנקודה זו, גם לאור טענתה כי שמעון ידע היטב היכן היא מחזיקה באחד מחדרי דירתה את מסמכי ההתחשבנות ביניהם (סעיפים 21-22 לתצהירה). ברור למדי כי אין מדובר בקשר בין קונה ירקות בשוק למוכר בדוכן. אין זו הנקודה היחידה בה התרשמתי כי התובעת מסרה לבית המשפט גרסה שאיננה האמת כולה.

7.         אשר להלוואה בסך 630,000 ש"ח, שניתנה לשמעון בשנת 1998, ונשאה ריבית חודשית של 2%, הרי שהתובעת עצמה מציינת במפורש הן בכתב התביעה והן בתצהירה (סעיפים 9-10) כי הן הקרן והן הריבית על הלוואה זו נפרעו במלואן בסוף שנת 1999. לטענתה, רק אז ניתנה לשמעון, בשלהי חודש דצמבר 1999, ההלוואה השניה בסך 1.5 מיליון ש"ח, " במזומן", בריבית חודשית של 2.25% (סעיפים 10-11 לתצהיר). בחקירתה הנגדית של התובעת (עמ' 14-15) הופיעה גרסה שונה. עתה טענה התובעת כי שמעון וחבריו מהשוק הסיטונאי (אילן ועובדיה) היו הלווים בהלוואה הראשונה בסך 630,000 ש"ח, וכי הם פרעו לה הלוואה זו בשיק על סך 630,000 ש"ח בסוף שנת 1999, לאחר שבשנה שקדמה לכך הם שילמו לה את תשלומי הריבית. לצורך מתן ההלוואה השניה - כך טענה התובעת לראשונה בעדותה - היא נתנה לשמעון את השיק על סך 630,000 ש"ח, ששימש לפירעון ההלוואה הראשונה, והשלימה לו במזומן את סכום ההלוואה השניה עד לסך של 1.5 מיליון ש"ח. התובעת הסבירה כי כאשר אמרה בתצהירה שנתנה לשמעון הלוואה "במזומן" בסך 1.5 מיליון ש"ח, התכוונה לכך שההלוואה ניתנה "בשיק מזומן (לא דחוי)", והיתרה בכספים במזומן. כך גם סטתה מגרסתה בתצהיר, בו טענה כי ההלוואה השניה ניתנה לשמעון במזומן " בשלהי דצמבר 1999", כאשר טענה בעדותה כי הסכום שניתן לשמעון במזומן, בנוסף על השיק בסך 630,000 ש"ח, ניתן לו בכמה תשלומים " באותו חודש". בהמשך טענה: " זה היה עניין של כמה ימים" (עמ' 17). 

התובעת הבהירה במענה לשאלת בית המשפט כי הסבה לשמעון את השיק על סך 630,000 ש"ח ששימש לפירעון ההלוואה הראשונה, לצורך מתן ההלוואה השניה. כאשר נשאלה מדוע היה שמעון צריך להביא לה שיק על סך 630,000 ש"ח לפירעון ההלוואה הראשונה, כאשר היה ברור שהיא נותנת לו הלוואה נוספת על סכום גדול יותר, השיבה התובעת: " את השיק קיבלתי חזרה כי ההלוואה נגמרה. אז התבקשתי לתת לו הלוואה נוספת והיה ברור שאני נותנת לו את זה. זה היה כלאחר יום. הבעיה היחידה שלי היתה הערבים". ושוב נשאלה התובעת מדוע אם כן היה צריך התובע להחזיר לה שיק של 630,000 ש"ח אם היה ברור שהוא מקבל סכום גדול יותר כהלוואה, והשיבה: " לי היה ברור, לו זה לא היה ברור כי הוא היה צריך להביא ערבים". גרסה מבולבלת זו, שהופיעה לראשונה בחקירתה הנגדית של התובעת, איננה ברורה. אין זה ברור מדוע שמעון נתן לתובעת שיק על סך 630,000 ש"ח אם כמעט במקביל היא נתנה לו הלוואה בסכום גבוה יותר.  כך גם לא ברור מדוע היא היתה צריכה להסב את השיק לשמעון, כטענתה, שהרי די היה בהחזרתו לשמעון, אלא אם כן השיק היה משוך בידי אנשים אחרים. מעדות התובעת לא ניתן היה להבין מי משך את השיק, על איזה בנק ומאיזה חשבון נמשך, וגם לא נעשה מאמץ כלשהו לאתר את השיק - אם הופקד בבנק - ולהגישו כראיה (ראה עמ' 16). גם טענת התובעת בעדותה כי המתינה עם מתן ההלוואה השניה לחתימת הערבים נשמעת בלתי אמינה, שכן לגבי נתבעים 2-3 היא עצמה אמרה: " הערבים לא עניינו אותי כלל", בהסבירה שלא היה מדובר בערבים שיש להם כסף (עמ' 18).  אשר לערבות של הנתבע 4, הרי שעל-פי כתב הערבות היא ניתנה רק שנתיים מאוחר יותר, ביום 10.2.02 (ת/1). מעל ומעבר לכל אלו קשה להבין כיצד יכולה היתה התובעת לומר בתצהירה כי ההלוואה הראשונה נפרעה במלואה, וכי ההלוואה השניה ניתנה כולה " במזומן", מבלי להזכיר ולו במילה את הקשר בין שתי ההלוואות, שהרי התובעת טוענת כיום שההלוואה הראשונה נפרעה בצורה " רישומית בלבד" (סעיף 7 לסיכומי התובעת). טענה זו מועלית בסיכומים בסתירה לדברים שאמר ב"כ התובעת במהלך המשפט לגבי ההלוואה הראשונה: " ההלוואה הזו אינה נשוא התביעה כיוון שהיא נפרעה" (עמ' 15). כך גם עולה מתצהיר התובעת. 

8.         אשר לסוגיית פירעון ההלוואה השניה, טוענת התובעת בתצהירה כי הוסכם שהריבית לא תשולם לה מדי חודש; תחת זאת היו הצדדים עורכים התחשבנות חודשית ומוסיפים את סכום הריבית לקרן, ושמעון היה חותם על ההתחשבנות העדכנית ונותן לתובעת שיק על סכום זה (סעיף 12). בנוסף, העניקה לו התובעת " סכומי כסף נוספים" באותם תנאים (סעיף 13). התובעת איננה מפרטת את סכומי ההלוואות הנוספות, שאת פירעונן היא תובעת כיום כחלק מסכום התביעה. לעומת זאת, בעדותה טענה התובעת כי כחודש חודשיים לאחר מתן ההלוואה השניה, קרי בתחילת שנת 2000, היא נתנה לשמעון הלוואה נוספת של 2 מיליון ש"ח (עמ' 20). טענה זו נשמעת תמוהה על פניה, לא רק משום שהיא לא נזכרה כלל בתצהיר התובעת, אשר טורחת לציין הלוואה בסך 1.5 מיליון ש"ח ונמנעת מלהתייחס להלוואה בסך 2 מיליון ש"ח שניתנה מיד לאחריה. התמיהה העיקרית העולה למשמע טענה חדשה זו, נובעת מטענת התובעת כי העניקה לשמעון את ההלוואה הנוספת בסך 2 מיליון ש"ח, לאחר ששאלה אותו היכן הערבים הנוספים שהבטיח לה, שאינם בני משפחתו, והוא פטר אותה בתשובה " סבלנות תני לי להתבסס". לנוכח תשובה זו נשאלה התובעת מדוע אם כן נתנה לשמעון הלוואה נוספת בסך 2 מיליון ש"ח, כאשר שמעון לא קיים  את הבטחתו להביא ערב נוסף בגין ההלוואה הקודמת בסך 1.5 מיליון ש"ח; תשובתה הלא משכנעת היתה: " משום שהאמנתי לו, לצערי... האמנתי בו וסמכתי עליו" (עמ' 20-21). אלא שבמקום אחר בעדותה אמרה התובעת: " אמרתי לו שיביא ערבים ואתן לו עוד כספים", מה שסותר את טענתה כי נתנה לשמעון הלוואה נוספת למרות שלא הביא ערבים שאינם בני משפחה (עמ' 22).

זאת ועוד, אין זה ברור כיצד יכול להיות שהתובעת העניקה לשמעון הלוואה בסכום קרן של 3.5 מיליון ש"ח (1.5 מיליון ועוד 2 מיליון), כאשר היא עצמה טוענת בתצהירה, כפי שאף נרשם בכתב הערבות של נתבע 4, כי ביום 10.2.02 עמדה יתרת חובו של שמעון כלפיה על סך של 3.5 מיליון ש"ח. התובעת טוענת בתצהירה כי שמעון לא פרע לה את סכומי הריבית בגין ההלוואות הנ"ל, ושהם היו מצטרפים לקרן מעת לעת (סעיפים 12 ו-14 לתצהירה). אם כך הוא הדבר, סכום חובו הכולל של שמעון כלפיה לא יכול היה לעמוד בשנת 2002 על סך של 3.5 מיליון ש"ח. כל אלו מטילים צל כבד על טענות התובעת לגבי סכומי ההלוואות הנוספות שהעניקה לתובע, כאשר טענות אלו אינן נתמכות במסמך כלשהו; התובעת מבססת תביעתה  רק על דף ההתחשבנות האחרון והשיק מחודש דצמבר 2004.  

9.         התובעת טוענת בתצהירה כי ביום 10.2.02 נערכה התחשבנות בינה לבין שמעון, שבה נקבע כי סכום החוב עומד על 3.5 מיליון ש"ח, וכי הוא יישא ריבית חודשים של 2.5% מאותו יום ואילך (סעיף 14). אין בידי התובעת התחשבנות זו שבינה לבין שמעון (כמו גם התחשבנויות אחרות), אך היא מסתמכת על צילום של כתב הערבות עליו חתם נתבע 4 באותו יום (נספח ג' לתצהירה), בו כתוב כי הוא מאשר שביום חתימת המסמך עמד החוב של שמעון על סך של כ- 3.5 מיליון ש"ח. בכתב ערבות זה נרשם בנוסף כי נתבע 4 ערב גם להלוואה בסך 200,000 ש"ח שניתנה, לבקשת שמעון, לשותפו מר עובדיה גבריאלי (תצהיר התובעת בסעיף 19 וכן עמ' 19 לעדותה).  

10.        התובעת טוענת כי לאחר אירועים אלו, שהתרחשו בחודש פברואר 2002, המשיכה התובעת להעניק לשמעון הלוואות " בסכומי כסף נוספים" שהיא איננה מפרטת, והשניים המשיכו לערוך התחשבנות מדי חודש המעדכנת את יתרת חובה והריבית, כאשר שמעון מוסר לתובעת שיק לפירעון יתרת ההלוואה והריבית (סעיפים 16-17 לתצהיר התובעת). התובעת לא הציגה ראיה כלשהי - מסמך התחשבנות או שיק - לתמיכה בטענה זו, ואף לא צילום של מסמכים אלו (נושא שיידון בהמשך).

11.        התובעת טוענת כי ביום 24.12.04 נערכה ההתחשבנות האחרונה בינה לבין שמעון, שבמסגרתה נקבעה יתרת החוב על סכום של 7,699,380 ש"ח. התובעת צרפה לתצהירה צילום של דף ההתחשבנות הנ"ל, שכולל מספרים בלבד ונכתב בכתב ידה, ובתחתית הרישום מופיעה חתימתו של שמעון - עובדה שאינה שנויה במחלוקת (סעיף 18 ונספח ד' לתצהירה, עמ' 22 לעדותה). במסגרת התחשבנות זו נכללה גם ההלוואה בסך 200,000 ש"ח שנתנה התובעת לשותפו של שמעון, עובדיה גבריאלי, ולכן סכום יתרת החוב הכוללת של שמעון עמדה במועד זה על 7,899,388 ש"ח. להבטחת סכום זה, כך טוענת התובעת, מסר לה שמעון שיק על מלוא הסכום האמור. צילום של השיק מיום 24.12.04, שנמשך מחשבון הבנק של שמעון ואשתו, בחתימתו של שמעון, צורף כנספח ה' לתצהיר התובעת. התובעת טוענת כי בשנת 2004 החזיר לה שמעון מדי פעם " אלפי שקלים בודדים" (עובדה תמוהה בפני עצמה כאשר מדובר בחוב של כ-8 מיליון ש"ח), והדבר נלקח בחשבון בהתחשבנות הסופית (סעיף 20 לתצהירה).

התובעת אישרה כי לא החתימה את שמעון על כתב ערבות לעובדיה, ולא היה בפיה הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע לא תבעה את עובדיה במסגרת התביעה בתיק זה (עמ' 20). יצויין כי עובדיה גבריאלי הגיש תצהיר מטעם הנתבעים, שנמשך לבסוף.

אשר לעריכת ההתחשבנות האחרונה, אישרה התובעת בעדותה כי מסמך ההתחשבנות נערך בכתב ידה, וכי היא ידעה ששמעון איננו יודע קרוא וכתוב והוא גם " לא טוב בחשבון", אם כי אין מחלוקת שהוא ידע לקרוא מספרים (עדותו בעמ' 29). היא הסבירה את החישוב שערכה, וטענה שסכום הקרן עמד על 7,532,000 ש"ח, עליו הוסיפה ריבית בשיעור 2.25% (עמ' 22-23). אין זה ברור כיצד הגיעה הלוואה בסכום קרן של 3.5 מיליון ש"ח, כטענת התובעת, לקרן של כ-7.5 מיליון ש"ח כארבע שנים לאחר מכן. כך גם אין זה ברור מדוע חישבה התובעת ריבית של 2.25%, חרף טענתה בתצהיר כי נקבע בינה לבין שמעון בשנת 2002 שהריבית החודשית תהיה בשיעור של 2.5% לחודש. מכאן, שלא רק שאין כל סימוכין  במסמכים לטענות התובעת לגבי סכומי "ההלוואה השניה" והמועדים בהם ניתנה, אלא שגם לא ניתן להבין מגרסת התובעת כיצד הגיעה לסכום שהיא תובעת, כפי שנרשם בצילום המסמך שהיא מכנה "דף ההתחשבנות האחרונה". 

אשר לשיק על סך 7,899,380 ש"ח, שהתובעת טוענת כי שמעון מסר לה במעמד ההתחשבנות דלעיל (נספח ה' לתצהירה), אישרה התובעת כי השיק כולו נכתב בכתב ידה, זולת חתימתו של שמעון כמושך, והסבירה ששמעון איננו יודע קרוא וכתוב (אף שהוא יודע לקרוא מספרים). לכן היא מילאה את השיק בנוכחותו, כפי שלטענתה נעשה בכל השיקים ששמעון מסר לה (עמ' 23). התובעת נשאלה מה התכוונה לעשות עם שיק בסך של כ- 7.9 מיליון ש"ח, והשיבה שמדובר היה ב" שיק לביטחון", וכי הוסכם שהיא לא תפקיד אותו לפירעון ללא התרעה מראש. היא הסבירה כי גם במועד מסירת השיק ועריכת ההתחשבנות האחרונה היא לא דרשה מן התובע להחזיר את סכום ההלוואה, והוסכם כי כאשר תדרוש את הכסף - שמעון יחזיר לה אותו בתשלומים של 500,000 ש"ח במזומן (עמ' 25). לנוכח גרסה זו, שאין לה זכר בתצהיר ואף סותרת את הנטען בסיכומי התובעת (סעיף 13), נשאלת השאלה מה היתה כוונת התובעת בתצהירה (סעיף 18), כי בפגישה ביום 24.12.04 " נערכה ההתחשבנות האחרונה". בנוסף, חוזרת ועולה מאליה התמיהה כיצד הסכימה התובעת, אליבא דגרסתה, לאפשר מצב שבו נוצר כלפיה חוב בסכום כל כך גדול, שהולך ותופח מדי יום, מבלי שיהיו בידיה בטוחות של ממש להחזרתו, וכאשר גם במועד הנ"ל עדיין לא דרשה  התובעת משמעון להחזיר לה את סכום החוב העצום.